14 שנים בישראל (וכמה תהיות על ישראליות).

לפני 14 שנים, ב-1 לספטמבר 2005 , ירדתי מהמטוס שלקח אותי מצרפת, נישקתי את האדמה והתחלתי כאן חיים חדשים.
הגעתי עם 2 מזוודות, 2 גיטרות והדובי שלי (שנהפך למפורסם מאז הוצאת הספר שלי).
הייתי מלא ציפיות. חשבתי שלעלות למדינת היהודים יפתור כמה סוגיות אצלי.
טעיתי… וזאת כי איתי הבאתי את התסביכים שלי ואת השקרים לעצמי.
ציפיתי שיאהבו אותי ויקבלו אותי כאשר לא טרחתי לעשות זאת בעצמי.
אבל סוף סוף לקחתי אחריות ופה, על אדמת אבותינו, התחלתי מסע פנימי והנה אני, 14 שנים לאחר מכאן, משתכן במדבר יהודה, נשוי ל-אמרו, נשמתי, סוף סוף שלם עם מי שאני ו… ישראלי.
כל כך רציתי את זה, להיות חלק מהעם הזה שלא משפיל את המבט כמו יהודי הגלות, שמחזיר מכה במכה…
אבל מה זה להיות ישראלי?
⁃ אולי זה להדבק לזה שמושך עכשיו בכספומט ולתת לו יעוץ כלכלי למרות שלא ביקש.
⁃ אולי זה לצפור לאידיוט ההוא מקדימה ברמזור כשהאור רק התחלף לירוק.
⁃ אולי זה לצאת להצביע בבחירות ולאחר מכן להפגין ברחוב כי התוצאה לא לרוחי.
⁃ אולי זה לבקש דרכון פורטוגזי למרות שאני לא יודע איפה פורטוגל, אבל שיהיה…
⁃ אולי זה לעבור לגור בגוש דן עם עוד 70% מאוכלוסיית המדינה ולקטר על כך שאין דירות וכשיש הן יקרות…
⁃ אולי זה לעמוד דום ביום השואה לזכר הדברים הנוראים שנעשו לשם גזענות ולחשוד ביהדות אתיופים או לקלל את הערבושים האלה.
⁃ אולי זה ללכת לעבודה עם כפכפים כי זה ״נוח״.
⁃ אולי זה לעלות את המחירים בעסק, ככה בלי סיבה, ולהתלונן בפייסבוק על יוקר המחייה במדינה.
⁃ אולי זה לנגב חומוס כמו מזרחי אבל להחזיר את פיתה לניגוב אחרי שהייתה בפה מבלי לחשוב שזה לא הגייני.
⁃ אולי זה לרצות דמוקרטיה אבל לא לרצות לחיות עם החרדים האלה.
⁃ אולי זה לא להכיר במדינה, לא להתגייס, אבל בכל אופן לקבל את דמי ביטוח לאומי.
⁃ אולי זה לטנף את הנוף במוזיקה ובפסולת תוך כדי שרות צבאי ״למען המדינה״.
⁃ אולי זה לפחד מפגועים אבל לא מאי שמירה על חוקי התנועה.
⁃ אולי זה לא להגיד ״שלום״ או ״תודה״ כי הכול מגיע לי ומובן מאליו, אבל להתפלל לאלוהים.
⁃ אולי זה לעמוד בתור ולבדוק אם אין איזושהי דרך לא לעמוד בו.
⁃ אולי זה לבוא לשבת בדיוק על יד הזוג החמוד הזה על החוף למרות שהיה מלא מקום פנוי.
⁃ אולי זה לחנות באלכסון ״כי אני ממהר״.
⁃ אולי זה להביא ילדים לעולם ולקטר על קיומם בחופש הגדול.
⁃ אולי זה לקלל את המורים שכושלים עם ילדינו איפה שלא הצלחנו בעצמנו.
⁃ אולי זה להתווכח עם השוטר למרות שאני יודע שאני לא בסדר.
⁃ אולי זה לבלות ערב שלם מול הטלוויזיה ולטעון ש-״אין במה לצפות״.
⁃ אולי זה להיות במינוס ובכל אופן לטוס לחו״ל כי ״זו הייתה הזדמנות טובה״.
⁃ אולי זה לחיות מעל היכולות הכלכליות, להידרדר לאט לאט ולהגיד ש-״אין מה לעשות״.
⁃ אולי זה לא לרצות ללכת לברית של הילד של ההוא ולהגיד שתבוא ״בלי נדר״.
⁃ זה לא לעשות שום מאמץ בחיי היום-יום, בשום תחום ולצפות ש-״יהיה טוב״.

אני לא בטוח שאני יודע מה זה להיות ישראלי. אבל אחרי 14 שנה מלאות בתהפוכות, משברים, שמחות ועוד מיליוני דברים, אני יכול להגיד שטוב לי כאן, בחלקת האלוהים שלנו. יש מה לשפר אבל זה שלנו, שלי.
אני אוהב אתכם עם ישראל.
מזל טוב לי.

שתפו עם חברים!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

שמעתם כבר על הספר שלי?