זוגיות, נעלי קרוקס, טריינינג….

כפי שאתם אולי יודעים, עד ש-״מצאתי״ את אמרו שלי (נו, טוב, מי שקרא את הספר שלי יודע שלא כל כך מגיע לי קרדיט אלא לה מגיע), עברתי ממערכת כושלת למערכת כושלת (אני לוקח אחריות על כך) והקושי שלי עם המין היפה הביא אותי, כרגיל, למצוא הסברים מדעים (כי הבנו זאת, לא כזה בורכתי באינטליגנציה רגשית גבוהה).
אז למה מצליחים או כושלים בזוגיות? למה מתגרשים?

אנחנו מתאפיינים בחיי על ידי היכולת שלנו ״לאלף״ את היצרים שלנו בעזרת טקסים למיניהם, מנהגים וחוקים. נקראה לזה תרבות.
דוקינס (Dawkins) קורה לזה ״ממים״ (memes) כנגד ה-״גנים״.
כדי להבטיח לנו חיים משותפים, תפקיד התרבות הינו לספק מסגרת ל-״טבע״ שלנו, ליצרים שלנו.
כך התרבות לא אומרת שאסור לחשוק במין השני ולקיים יחסי מין אלא שלזה יש חוקים: חוקי החיזור, טקסים (אירוסים, חתונות) עד שמגיעים לפואנטה: קיום יחסי מין (סיפרו לי שזה גם קורה לפני החתונה לפעמים).
כמו כן, התרבות לא אומרת לנו לא לכעוס, אך הדחף הטבעי הזה צריך לבוא לידי ביטוי בצורה ״מתורבתת״.
אינכם מסכימים? אז אשאל שאלה אחת שתשכנע אתכם:
האם אתם כועסים באותה צורה כאשר אתם נמצאים עם בן/בת הזוג, ילדיכם, הוריכם או הבוס שלכם? כמובן שלא… למה? כי התרבות ״מאלפת״ את כל היצרים שלנו אפילו אלה שנראים לעין כבלתי נשלטים.
כדי לראות את הביטוי הכי יפה של ניצחון הטקסים על הדחפים, רק עלינו להתבונן בטקסי החיזור.
תזכרו את הדייט הראשון שלכם עם נשותיכם או בעליכן.
באתם בהופעה שלכם הכי יפה, התאפרתן, סידרתם את השיער, הקפדתם על בושם. הקול שלכם היה בשליטה, נמוך יותר אצל גברים, מצלצל יותר אצל נשים. הגבר חצי עצם את עיניו בסגנון קלארק גייבל (Clark Gable) כדי להראות מסתורי, חייך עם נטייה לצד והקפיד לא לצחוק בקול רם. האישה נטה את ראשה הצידה ועשתה תנועות שופעות חן עם השיער. הוא פתח לה את הדלת, היא אמרה לו ״תודה״, הוא חיכה לה לפני שהכניס אוכל לפה….
בקיצור, כל אחד נתן את הופעתו הטובה ביותר, וזאת למרות שההורמונים (טסטוסטרון, דופמין, פרומון ועוד) היו בשיא.
כמה שנים לאחר מכן, אותם המחזרים חיים ביחד.
הוא קם בבוקר, מגיע למטבח בתחתונים, ותוך כדי שמגרבץ צועק לעברה ״נו מה, אין קפה?!״ . היא לובשת את הטריינינג הכי נוח שלה, עומדת בתוך נעלי הקרוקס שלה ועונה לו: ״תכין לעצמך, לא יקרה כלום!״.
אולי זה נשמע מוגזם אבל לא כל כך.
טקסי החיזור נעלמו, נימוסים גם כן, והקפדה על ההופעה הכי יפה בעיר כבר לא בסדר עדיפויות.
בהרצאות שלי תמיד ישנן תגובות מסוג: ״מה אתה רוצה, שנתלבש בשמלת ערב בבית על נעלי עקב?״
״בבית אני אוהב שיהיה לי נוח״, או ״מה, צריך לעשות פוזות בבית?״.

השגרה, המובן מאליו, הנם האויבים שלנו בכל תחום. בזוגיות ה-״נוחות״, הביטחון ברגשות של הצד השני כלפי, גורמים לי לשכוח שהוא, היא, הדבר הכי חשוב לי.
למה שההופעה הכי עלובה שלי צריכה להיות דווקא לבן אדם הכי חשוב לי?
למה בבית אראה כמו דחליל ואתן את הופעתי הכי מושקעת לאנשים שפחות משמעותיים מאשר בן/בת הזוג?
מעבר להופעה החיצונית יש גם לציין את ״הלבשת״ השפה. מהדייט הראשון עד לחיים משותפים תחת אותה קורת גג, טקסי הנימוס ורמת השפה ירדו באופן דרסטי. מובן לי מאליו שאשתי זאת שמבשלת אז אני כבר לא אומר לה "תודה" או מפרגן לה על האוכל, מובן לי מאליו שבעלי אשפץ את הבית, הרי הוא הכי חזק ומבין בזה אז למה שאודה לו על כך?
השגרה והשנים מנצחות את התרבות לטובת ה-״טבעי״. ״נוחות״, ״מובן מאליו״, ״ביטחון מופרז״ הינם האויבים שלנו. הם גורמים לנו להוריד את ההגנה (התרבות) ולתת במה ליצרים. כך, בבית, נשמעות קללות, שפה לא תמיד רואיה ובו הכעס גם מופגן יותר מאשר במקום עבודה או בארועים חברתיים.
אני מגזים?
איפה האלימות רבה יותר בחברות שלנו המודרניות? בחיק המשפחה! אלימות בין בני זוג (עד כדי שנפתחות מחלקות מיוחדות במשטרה ובבתי משפט), פדופיליה (רוב מקרי פדופיליה קורים במשפחה), אלימות כלפי ילדים, מקרי רצח…
הדברים הכי מכוערים בחברה קורים דווקא איפה שאנחנו אמורים לזכות באהבה, בכבוד ובביטחון.

ארווינג גופמן (Erving Goffman), סוציולוג אמריקני, טוען כי אנו שחקנים על במת החברה, שבכל רגע נתון, אנחנו בהצגה.
יגידו: ״מה, אנשים צבועים? שקרנים?״.
לא, הם פשוט מעמידים פנים כדי לאפשר להצגה החברתית להתקיים. זה נקרא להיות מתורבת.
אם מישהו משקר, לא תגידו לו : ״אתה משקר!״. אתם תעמידו פנים שאתם מקבלים את דבריו.
אם למישהו יש חננה על האף, לא תעירו לו, כי לא תרצו להביך אותו.
למה רובנו נוהגים ככה? כי אנחנו חברתיים ויודעים היטב מהי חשיבותם של חיי החברה.
נוחות והכרות עמוקה עם בני המשפחה גורמות לנו לחשוב שניתן להפסיק את ההצגה בבית.
זו טעות! טקסים שומרים עלינו מפני יצרים.
כמו כן למה אישה תזכה ליחס יותר מכובד או למשחקי חיזור רק מחוץ לביתה? למה גבר יזכה למבט נשי רק כשיוצא ממשכן הבית?
אחזק את דבריי לאו דווקא בעזרת מדע אלא בעזרת חכמת אבותינו ואזכיר כאן שכאשר נבנה בית המקדש, היו כמה אפשרויות לבניית החלונות. מכוון שהחומות היו כל כך עבות, ניתן היה לעשות פתח שמאפשר לראות טוב מחוץ כלפי פנים, או לראות משני הצדדים בזווית שווה, או לאפשר שמבחוץ נראה כמה שיותר את הפנים. האופציה אחרונה נבחרה. למה? כי כל היופי היה בפנים!

כך הבית שלנו צריך להיות, הכי יפה בפנים, מקום בו בני הזוג מקפידים הכי הרבה על כבוד, על טקסים, על שפה, על לבוש, על חיזור ועל קודי הנימוס.
המחקר הכי ארוך בתולדות האנושות מתנהל בהרווארד (Harvard) כבר 80 שנה ודן באושר. הממצאים פשוטים:
אושר מותנה בזוגיות טובה וקשרים חברתיים איכותיים. הביולוגיה שלנו מפצה אותנו (דופמין, אוקסיטוצין, סרוטונין ועוד) כאשר אנחנו חווים את הדברים הללו. באותו מחקר התברר שמי שדיווח בגיל 50 על זוגיות טובה, נמצא בגיל 90 בריא בנפשו ובגופו.
לעתים, אמרו אהבתי (חמסה, חמסה, חמסה) יוצאים למסעדה. אני מתבונן בזוגות ומרבה לראות אנשים חמוצי פנים, שקועים במכשירי הטלפון עד….לרגע הפלא של הסלפי. באותו רגע נותנים כלפי חוץ (פייסבוק) את הופעתם הטובה ביותר….
אז פעם הבאה שתעלו סלפי (אחרי בחירה קפדנית בין עשרות ועריכה דרך אפליקציה), תשאלו את עצמכם אם לא נפלתם למלכודת ה-״שופוני״ ששמה דגש על היופי כלפי חוץ וזאת על חשבון היופי שיכול להיות בזוגיות מושקעת (שלאו דווקא נראה כלפי חוץ).

ו…תזרקו את הטריינינג, את נעלי הקרוקס!!!

שבת שלום,
שלכם,
מורדי

לספר שלי (בו פרק מלא על זוגיות וגרושין):
https://mordibenhamou.com/book/

למחקר של הרבארד:
https://news.harvard.edu/gazette/story/2017/04/over-nearly-80-years-harvard-study-has-been-showing-how-to-live-a-healthy-and-happy-life/

שתפו עם חברים!