מהם רוצים מאיתנו הערבים האלה? או למה ישראל לא תישאר דמוקרטית…

השבוע נחשפתי לכמה תופעות חברתיות מעניינות.
כמוני בטח ראיתם בטלוויזיה הפגנות של ערבי ישראל בעקבות האלימות הרבה שהורגת אותם במגזר. טענתם המוצדקת הינה שצריך יותר אכיפה, ענישה, משטרה באזורים שלהם (תוך כדי הנפת הדגל הפלסטיני…, דבר שיתמוך בטענות פוסט זה). אבל הללו פתרונות חלקיים ומועילים כמו פלסטר על שבר. אפרט.

הדבר השני שגרם לכתיבת פוסט זה הינו קשור לתקרית ביום כיפור.
אני גר בעיר רחוקה בדרום, מוקפת כפרים בדואים וכבר כמה שנים במהלך הליכתי המסורתית של יום כיפור, אני רואה רכבים של בדואים מסתובבים בלב העיר במהירות מופרזת כאשר מוזיקה עוצמתית מתנגנת בערבית.
למי שלא יודע, הבדואים מתאפיינים בין השאר על ידי זיקתם לכבוד (אותו הכבוד שהורג אותם לפעמים), כך שמחווה שכזו רק יכולה להביע על הפגנת זלזול או התנגדות כלשהי.

שתי תקריות הללו הובילו אותי לחשוב בצורה רחבה על אופן הנהיגה של החבר׳ה הערבים. נהיגה המתקרבת יותר לתקנים של ״מהיר ועצבני״ מאשר להמלצות של ״אור ירוק״… על כך הם גובים מחיר יקר ביותר (תאונות רבות בעלות השלכות דרמטיות). אין זה שולי וזה קשור למה שסיפרתי קודם. ישנם תושבים בישראל שלא מכירים בחוקיה ובערכיה.

על מנת שלא תחשבו שאני ״מתנפל״ על הערבים, אזכיר עוד שונות חברתית מאוד ישראלית: ישנם במדינה תושבים שמקבלים קצבאות כדי ללמוד (ולא לעבוד) ושלא משרתים בצבא.
שלא תטעו, אני בא מרקע דתי, אוהב את היהדות (מאוד) אך כדוקטור במדעי הרוח, החברה וההתנהגות, אני תוהה עד כמה האידאל הדמוקרטי הישראלי ממציא חוקים וחוויות חברתיות שמשרתות את אותו האידאל.

לאום, מדינה, יכולים להתקיים רק בשני תנאים: שאנשים יאמינו בהם ויכבדו את חוקיהם!
מה זה כסף למשל? אם אתם רוצים לקבל צבי שרק עתה ניצוד ע״י שבט מאזור נידח תמורת שטר של כמה מאות שקלים, סביר מאוד להניח שאותם בני השבט יסרבו להחליף את מזון רב הערך תמורת פיסת נייר רק על סמך כך שאתם מאמינים שיש לה ערך. האמונה המשותפת היא זו המאפשרת שיתוף פעולה.
אם מחר אתם מקימים ארגון, אותו הארגון יתקיים רק כי תאמינו שהוא קיים ואתכם עוד כמה חברים.

מדינה או לאום קיימים אך ורק אם השייכים להם מזדהים עם הערכים והחוקים הקיימים.
אגב למה להבדיל בין לאום ומדינה? כי לאום יכול להיות ללא מדינה, למשל בני ישראל בגלות היו לתקופה ארוכה ללא מדינה (ויהודי הגלות כמה שמזדהים עם המדינות בהן חיים חוו: גרוש ספרד, פוגרומים, שואה, שיתוף הפעולה של ממשלת צרפת עם ה-נאצ״ים ומשפט דרייפוס).
מדינה יכולה להיות בעלת כמה לאומים. בארצות הברית למשל, לטינים, אפרו-אמריקנים, אינדיאנים, וואספים (White Anglo-Saxon Protestant), חיים ביחד תחת אותו דגל וחוקים.

בישראל, יהודים, מוסלמים, דרוזים, בדואים, רוסים, נוצרים, שומרונים, חרדים, חילונים, מזרחים, אשכנזים, מסורתיים ומה לא חיים תחת אותה כותרת: ישראלים.
לאור רב הגוניות הזו, ניתן להתגאות שאנו רחוקים מלהיות מדינת אפרטהייד, אנו מדינה דמוקרטית שמאפשרת לכל פרט לקיים את אורח החיים שלו ולהיות בעל דעות שונות (כולל שנאת ישראל).

אז למה אני כותב את הפוסט הזה?
אני לא מבין דבר או חצי דבר בפוליטיקה (תודו, גם אתם), אבל אני מבין בפסיכולוגיה וסוציולוגיה (למרות שקבלת הדוקטורט גרמה לי להבין שאני לא יודע כלום).

ללאום או למדינה חובה מכנה משותף, ערכים משותפים וחוויות משותפות. למשל פולחן או אמונה משותפים, אבל גם מעבר להם (לא רק דתות מאפשרות חיים משותפים). חוויות משותפות כגון לשרת בצבא, ללכת לאותו בית הספר, לצפות באותן תכניות טלוויזיה, להיחשף לאותה תרבות, גורמים לתחושת שייכות למדינה.
אך למרות עקרונותיה השוויוניות של ישראל, בשטח היא לא שוויונית. פניה למשברים חברתיים, פוליטיים עמוקים שיובילו אותה לא להיות דמוקרטית יותר, אלא אם כן תנקוט כמה צעדים.

בצה״ל מתגאים בכך שנשים משרתות, וככה מציגים אותנו בעולם אך מגזרים שלמים לא משרתים… ערבים וחרדים ביניהם.
למה? כי אורח החיים שלהם או תפיסותיהם נוגדים שרות צבאי…

מה עם מערכת החינוך? מערכות החינוך בעולם המודרני דוגלות בשוויון הזדמנויות וכך גם בישראל, אך זה לא קורה ואף פוגע בישראל כדמוקרטיה.
למה? כי לשם קבלת האחר וכבוד, אנו מספקים לכל מגזר ומגזר בתי ספר.
ישנם בתי ספר ליהודים חילוניים, ליהודים מסורתיים (ממלכתי דתי), ליהודים חרדים, ליהודים דמוקרטיים, לערבים נוצרים, לערבים מוסלמים, לבדואים, לגורניקים, לחב״דניקים ועוד כמה שאני בטח שוכח.
לא רק שהתכנים הנלמדים לא אחידים (וזאת למרות ההצהרות של משרד החינוך) אלא שילדי ישראל מקבלים ערכים שונים ממגזר למגזר, מסרים שונים (לפעמים לא בשפת המדינה) ונחשפים למגדלי אור שונים (מורים).

הערים או שכונות בישראל גם מתויגות: בית שמש של הדתיים, ראש העין של התימנים, גבעתיים של האשכנזים, כסיפה ורהט של הבדואים, נצרת של הערבים, קרית גת ודימונה של הצ׳חצ׳חים וכו׳

אז אם לא לומדים ביחד, לא משרתים ביחד, לא גרים ביחד, לא חולקים חוויות תרבותיות משותפות, איך נהיה למדינה (ולא לאום הרי אמרנו, זכות לכל אחד לשמור על הייחודיות שלו, האמונות שלו, דבר זה לא נוגד הקמת מדינה)?

כיצד ניתן לבנות מדינה ולגרום לתושביה לשמור על חוקיה כאשר למעשה בהתחזות של קבלת האחר, שמים אותו במקום אחר על מנת שלעולם לא נפגש אתו?
ב-1 לספטמבר, נכנס חוק חדש לתוקף במערכת החינוך: ״הכלה והשתלבות״ שתאפשר לשלב ילדים עם מוגבלויות. דבר זה מבורך אך למה להגביל את החוק הזה רק לילדים מיוחדים?
לשים את כל הילדים, כן כולם, באותו בית ספר, אחיד, זה למעשה לחנך אותם לקבל את השונה, לחיות אתו תחת מערכת חוקים משותפים.
לא נשמע לכם?
חוק החלוניות בצרפת לא אומר שדת אסורה. חוק החלוניות הצרפתי מגן על הזכות הפרט לקיים אורח חיים כך או אחר תוך כדי כבוד לחוקי המדינה. ומקומות ציבוריים ניטרלי נטולים מהפגנות אידיאולוגיות פוליטיות או דתיות. זה לא נוגד את הזהות הנוצרית ההיסטורית של מדינת צרפת כמו שצעדים כאלה לא יפגעו בזהות היהודית (הכול כך הכרחית) של מדינת ישראל.
בפינלנד, מדינה מדורגת ראשונה מבחינת מערכת החינוך בעולם, כל בית ספר זהה לשני, כל בתי הספר מציעים ב.ד.י.ו.ק אותו דבר, לא משנה מי אתם ואיפה אתם גרים.
מערכת החינוך, צבא, שכנות, הכרות מאפשרים לפתח חברה, מדינה.
בסוציומטריה, ענף של הסוציולוגיה בו מודדים איכות וכמות של קשרים חברתיים בחברות או בקבוצות אנושיות, ידוע שמבלי לעשות שום מאמץ, הימצאות של אנשים אחד עם השני מגביר את איכות וכמות הקשרים החברתיים..
המוח שלנו מחווט לחי חברה ולתקשורת.

בפוסט קודם סיפרתי איך חבר ערבי בצרפת שיתף אותי בפליאתו שהוא דווקא מחבב אותי, אני היהודי. אז ציינתי בפניו שההבדל ביני לבין יהודים אחרים זה שאותי…. הוא מכיר.

מדינה קובעת מכנה שותף לאזרחיה, כולם. ככה כותבים היסטוריה משותפת של מדינה, מבטיחים לה עתיד ומונעים מאזרחים למיניהם לא לכבד את חוקיה ולהפריע לי בצום יום כיפור
שבת שלום,
שלכם,
מורדי

שתפו עם חברים!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

שמעתם כבר על הספר שלי?