אני כישלון.

השבוע, אחרי אחת ההרצאות שלי, מישהי בקהל שאלה מהו הסוד להצלחתי. השאלה גרמה לי לזעזוע בגוף ובנפש… אני? בן אדם מוצלח?!
השבתי לה כך:
מה אנחנו מכנים ״הצלחה״?
אם מגדירים הצלחה על פי הקרירה אז אישית אני יותר סיפור של כישלון מאשר סיפור של הצלחה.
הדוקטורט, הספר, ההופעות, החשיפה הינם רק חלק גלוי של הקרחון.
מקצועית, עברתי 29 מקומות עבודה ב-14 שנים בארץ. פיטרו אותי, התפטרתי, דרכינו נפרדו בשלום…
מכוון שלא קיבלתי את עצמי ולא הכרתי את עצמי, לא ידעתי מה נכון לי ומה לא. יכול להיות גם שלפעמים הייתי פשוט לא טוב… כך נעתי מכישלון לכישלון.
אני גם גיטריסט, ובגלל הלחץ החברתי, חשתי אשמה שאני מבלה יותר על במות מאשר בניסיון לפתח את עצמי כאיש אקדמיה. למרות דוקטורט מאוניברסיטה מכובדת, כמעט ולא פרסמתי ולא מוניתי בשום מקום כמרצה מן המניין.
כגיטריסט אני גם יותר סיפור של כישלונות מאשר של הצלחות. ניגנתי יותר בהפקות בהן לא נהניתי מאשר בפרויקטים ש-״סחפו״ אותי.
לפעמים, מרוב תסכול, הרמתי פרויקטים ״אמנותיים״ יותר, לבד או עם שותפים, שעליהם לא שמעתם הרבה, כי גם שם כשלתי…
בעולם שלנו אנו נוטים לשים יותר את ההצלחות על קדמת הבמה מאשר הכישלונות.
בואו נתמקד בפרסומות ל-לוטו.
רואים אנשים שזכו במיליונים וממש מרוצים מכך. האם זה משקף מציאות?
הסיכוי ההסתברותי לזכות בפרס הראשון הינו 1 ל-16 מיליון.
תתארו לעצמכם, לו במקום לפרסם זוכים, הפרסום ה-״הוגן״, היה מראה יחס יותר מציאותי בין מפסדים לזוכים. כל יום, מישהו אחר היה מספר:
״שלום, גם אני הפסדתי בלוטו״.
זה מציאותי מאוד אבל לא כל כך ״מסחרי״ (-:
אז ראו אותי בטלוויזיה, בעיתונות, בהרצאות, ברשתות החברתיות, על במות, ובגלל החשיפה הזו ישנה השלייה שאני ״מוצלח״ אבל זה רק החלק הגלוי של הקרחון.
הבנתם זאת כבר, כשלתי יותר מאשר הצלחתי…
בתקופה בה קיבלתי את הדוקטורט התמודדתי עם קשיים חברתיים, רגשיים וזהותיים נוראיים. בתקופה בה פורסמו הכתבות או ראיונות עלי, הייתי בדיוק במערכת זוגית ארורה שגרמה לי כמעט לגמור את החיים (ממש ככה). בזמן שביליתי על במות על יד אמנים מדהימים ושקיבלתי חסות מחברות גיטרה, הייתי אדם בודד וחי בדלות רגשית מחרידה.
אז בואו נניח שהיו לי כמה הישגים ה-״נראים לעין״, לזה היה מחיר או חלק נסתר הרבה פחות ״כיפי״ מה-״שופוני״.
אז מהי הצלחה?
חשיפה בתקשורת? פוסטים שזוכים למאות לייקים? קריירה?
אמרנו, הדברים הללו רק מראים חלק מעוות של המציאות. מאחורי כל סיפור הצלחה יש מידה רבה של ויתור על דברים אחרים…
שמעתם על הקשר של אינשטיין עם ילדיו? על היחסים שלו עם נשותיו? שמעתם על שחקני כדורגל (מסי, רונלדו, גריזמן) שוויתרו על חיי בני נוער, על חיי משפחה כדי להצטרף למחנה אימון או לפנימייה? בכלל ידעתם שלכל רונלדו או מסי, יש אלפי שחקנים עליהם לא תשמעו? בבית ספר מהללים הצלחה ומנהיגות אך מה עם האחרים?
רובין וויליאמס, שחקן ההוליוודי ה-״כול כך מוצלח״, במעשהו אחרון העמיד אותנו בפרופורציה בהגדרתנו את ההצלחה.

אני כותב את הפוסט הזה ונזכר במחקר בו ניסו להבין מהי חווית הכאב של אדם שחווה קולונוסקופיה. הממצאים מראים כי חווית הכאב מאופיינת על ידי שני מרכיבים: השיא של הכאב והכאב לקראת סוף הקולונוסקופיה. כך אנחנו משקללים את שני הנתונים הללו ו-״בונים״ חוויה של כאב.

שופוני או הצלחה זה כמו קולונוסקופיה. זוכרים שיא, זוכרים סוף והשאר, לא כל כך. כאילו החיים שלנו ב-stand by.

למדתי להתגאות בכישלונות שלי ולהיזהר מ-״הצלחותיי״, כי חיי הם לא שיא רגעי, הם לא פוסט מוצלח, הם לא שבועות של תהילה אחרי הוצאת ספר או קבלת דוקטורט. חיי הם קו, לא רציף, עשוי הרבה כישלונות בזכותם אני לומד מי אני, דרכם אני מגלה את העולם ולפעמים חש זרימה בין מי שאני לבין הסביבה בה אני חי. אני לא רוצה שיסכמו את החיים שלי רק על פי סטנדרטי ההצלחה של החברה הקפיטליסטית או כל אידיאולוגיה אחרת. חיי עשויים מלמידה, מחוויות, מהבנה, מבורות, מטעויות, מניסוים, מכאב ומשמחה.
אין להיות מוצלח או כושל, זה עניין יחסי, הכול בעיני המתבונן. אנו לא חיים רק כאשר התאורה או המצלמה מופנות אלינו. אישית החיים מתחילים כשבבית, המבט שלי נופל על אישה אתיופית מהממת, פה, בדיוק בסלון שלי וכשברגע של מודעות והכרת תודה, אני קולט שהגורלות שלנו מחוברים, ובאותו רגע ממש, בלי לייקים, בלי כותרות, בלי תארים או פרסים, ביני לבין עצמי אני מבין שהצלחתי והצלחה זו מובנת לי רק כי כשלתי ונפלתי…. כל כך הרבה פעמים.

אז אני כישלון, וזה בסדר.

שבת שלום,
שלכם,
מורדי.
נ.ב: הספר שלי יצא השבוע לחנויות ספרים (-:
http://card2all.co.il/book/

שתפו עם חברים!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

שמעתם כבר על הספר שלי?