אני לא כועס על אף אחד, בעצמי, רוב חיי לא הבנתי ולא קיבלתי את האוטיזם שלי. אך מאז שאני כן מקבל את עצמי ואף משתף, החיים פשוטים יותר. אנשים מגלים סבלנות כלפיי, יודעים לשייך את חוסר הטאקט שלי, את בריחתי מאירועים חברתיים ואת הבהלה שאני מפגין כאשר אני נחשף לגירויים חושיים חזקים לי מידי (כמו אור ניאון או צפירות ברחוב).
האם אני מוגבל? תלוי במתבונן. למשל הזיכרון, הקוגניציה וכושר הניתוח שלי הם מעל הממוצע. אני טוען שהאנושות תמיד מתפתחת בזכות השוליים ולא בזכות הממוצע שלה, כך שאני מרגיש שבורכתי שנולדתי שונה. עם זאת חברתית, תעסוקתית זה לא תמיד היה קל, עם זוגיות – גם לא.
האם נזכור את סטפן הוקינג כאדם בכיסא גלגלים או כאסטרו-פיזיקאי ששינה את פני העולם? האם נזכור את אלן טורינג כהומו-אוטיסט או כמתמטיקאי שהציל את העולם במהלך מלחמת העולם השנייה? האם נזכור את סטיבי וונדר כעיוור או כמוזיקאי מחונן? האם נזכור את ג׳ון נאש כסכיזופרן או כמתמטיקאי שזכה בפרס נובל? ורוזוולט, כנכה או כמדינאי מבריק?