פמיניזם=כישלון. (לא מפחד (-:)

הנושא טעון ויש הרבה רגישות והיסטריה סביבו: מעמד האישה ומאבקי נשים בהיסטוריה.
למה אני טוען שהפמיניסטיות כשלו?


במהלכה של המאה 20, נשים אמיצות, פורצות דרך, נאבקו, בצדק, על מעמדה של האישה בחברה.


זכות להצביע, ללמוד, לצאת לעבודה, לעצמאות כלכלית וכו׳


הנזקים העקרים שחוו נשים נבעו דווקא מהמהפכה התעשייתית בעולם המערבי ה-״מודרני״.


לאורך תולדות האנושות, נשים עבדו שווה בשווה כמו גברים, היו חלק משמעותי בחיי הלהקה-החברה. אבל המהפכה התעשייתית, והפיתוח הטכנולוגי שליווה אותה, גרמו לגלי פיטורין. בגל הראשון פיטרו ילדים (כן, ילדים עבדו) ולאחר מכן נשים.


את הילדים שמו בבתי כלא בשם יותר ידוע כ-״בתי ספר״ ונשים נשלחו הביתה. לצורך יציבות ושקט חברתי, נוצר מונח חדש: ״עקרת בית״…


במלחמת העולם השנייה, בארצות הברית במיוחד, נשים נאלצו לצאת לעבודה כדי לתמוך במאמץ המלחמתי בזמן שגברים היו בחזית. באותה התקופה, עקרות הבית גילו (מחדש) את הפוטנציאל שלהן התעסוקתי-כלכלי. אחרי המלחמה, דרשו נשים שוויון.

 


דבר זה נפלא!

אז מה הבעיה?


הבעיה הינה הדרך בה נשים ניסו לקבל שוויון… הפמיניסטיות הסתובבו עם מכנסיים, סיגריות בפה ושיער קצר…
במקום להילחם על שוויון תוך כדי דגש על הייחודיות שלהן, נשים ניסו לכבוש שוויון על מגרש גברי, עם שרביטים, סמלים, חוקים וכלים גבריים.


עם שחקני כדורסל קוראים תיגר על שחקני כדורגל ומשחקים על מגרש כדורגל עם חוקים של כדורגל, סביר להניח שיובסו על ידי שחקני כדורגל. כך נשים הובסו על ידי השלטון הגברי.


קלאר שיפמן, פמיניסטית פורצת דרך מסבירה שנשים לא ״העזו את שונות״.


ניסיון השגת השוויון דרך רכישת כלים ״גבריים״ רק החמיר את מצבן של נשים תוך כדי שנוצרה השלייה שישנו שוויון. מבחינת זכויות וחוקים יש כמובן שוויון, אבל על המגרש התרבותי, בשטח, אין עדיין.


כישלון ראשון…


כמה שמענו על # MeToo… על גלי אלימות כלפי נשים, על רציחות המונים של נשים…

 


ישנה חובה להילחם בכל אלימות באשר היא כלפי נשים (וכל אחד אחר כמובן).

אז מהי הבעיה?


ה.י.ס.ט.ר.י.ה.
מטרות לא מקדשות את האמצעים, גם לשם מטרה עליונה כמו לחימה באלימות כלפי נשים.


ראשית פרסום מספרים לא מדויקים או שקרים פוגעים בנקיטת הצעדים המתבקשים כדי להילחם בתופעה כפי שהיא. 

הגשות תלונות שווא (שיעור גבוה במיוחד בישראל) גם פוגעות ב-״אמינות״ הקרבנות…
באשר ל-# MeToo כמה גברים נוראים אכן ״נתפסו״ בזכות התופעה אך פתאום כל אחת גם ״נזכרת״ שחוותה הטרדה וכל גבר נהפך לחשוד או אשם (כולל אותי).


2 מהפכות באבולוציה הובילו גברים להטריד נשים.


בחי, על ארבעה רגליים, הזכר רואה ומריח את איבר המין של הנקבות ויודע מתי הן מוכנות להזדווג.
מהפכה ראשונה, העמידה, סיבכה את היחסים בין המינים אצל הומו ספיאנס (איש החכם). הנקבה עומדת ואיבר המין שלה נסתר לעיין ולא ניתן להריח אותו. כך הזכר לא יודע מתי לגשת אליה. אז מה הוא עושה? הוא ניגש כל הזמן… הוא מציק לה. אז היא מפתחת כלי התחמקות והוא כלי ״התקרבות״ (כך הכאב ראש ו-ולנטיין דיי נולדו).


המפכה השנייה הינה פיתוח השפה המילולית והאונה המצחית של המוח. קידוש ההיגיון וה-״מילולי״ דחקו לפינה את היכולת שלנו לקרוא שפת גוף וכך הכושר לדעת אם מתאים או לא להתקרב לאישה (דרך האישונים ניתן לדעת אם יש משיכה מינית, דרך מיקרו-התכווצויות של שרירי הפנים ניתן לקרוא סימני התרגשות או עצבנות).


אז הומו ספיאנס איבד את היכולות האלה ומציק לנקבות שלו כל הזמן. זה טבעי.
חיזור הינו דרך מתורבתת להציק.


אני לא אומר שכל הגברים מתורבתים באותה רמה. יש כאלה שמבינים מהר מה זה ״לא״, יש כאלה שלוחצים יתר על המידה, יש כאלה שנוגעים, יש כאלה ש-״לוקחים״.


אבל בכל מקרה, אם זה ״לא מתאים״ לאישה, זה יכול להיתפס כ-״הטרדה״. בחיזור, קשה לדעת מהו הגבול בין ״ניסיון התקרבות״ להטרדה. אז הפמיניסטיות של # MeToo פסקו: כולם אשמים!


הדבר הוביל להיסטריה חברתית אצל שני המינים.


כך האורתודוקסיה הפמיניסטית פגשה את האורתודוקסיה הדתית: נשים וגברים נפרדים!
בצרפת וארצות הברית קמו תנועות של נשים מפורסמות שניסו לאזן את המצב ו-״דרשו״ שימשיכו להתחיל איתן (בצרפת, קתרין דנב הובילה את התנועה).


ישנן 2 מדינות בעולם בהן ישנן זכויות שוות בין המינים. הראשונה רואנדה בה נרצחו כ-600.000 גברים (במהלך המלחמה בין-שבטית) שהייתה צריכה להשתקם, אך ללא גברים. כך ניתנו זכויות לנשים כדי לאפשר שיקום המדינה. השנייה הינה איסלנד. במדינה זו בשנת 1975 מחו נשים על זכויותיהן. המדינה שמעה ונקטה צעדים. ביניהם, שוויון מוחלט בגידול ילדים, כולל במקרי גירושין. למה? כי ידוע בספרות המקצועית שמה שמונע מנשים לפרוח, להתפתח (לימודית, תעסוקתית וכו׳) וגורם להן להיות נשלטות על ידי גברים הינו שהן נחשבות כ-״מטפלות הראשיות״. כך באיסלנד, לאבות יש חופש לידה שווה לזה של האישה, ישנם גברים שלוקחים פסק זמן מעבודה לגידול ילדים, ישנן משמורות משותפות ברוב מקרי הגירושין. הדבר סותר את לחימת נשות ישראל (בעזרת החוק הישראלי) על מנת שאבות לא יהיו משמורנים ואם בכלל יראו את ילדיהם (קחו את החוק לחזקת גיל הרך למשל).
אז מה אני מציע לנשים?


ראשית, אל תעתקנה את מקרה רואנדה כדי לקבל זכויות (רצח המוני של גברים) ואל תחקינה גברים. תעזנה את השונות, את הייחודיות. תחשבנה גברים כשותפים, לא כאויבים, תגדרנה היטב מהי הטרדה על מנת שלא כל אלה שמתחילים אתכן גם ייחשבו כעבריינים.


מאז ומתמיד אני דוגל בכך שנשים יותר בורכו לנהל להקות, שבטים ומדינות מאשר הגברים (יש ייחודיות מוחית שמעידה על כושר אמפתי טוב יותר), תעשנה זאת, לא כמו גברים אלא כמו נשים…

שבת שלום,


שלכם,
מורדי.

 

נ.ב: למי שרוצה להעמיק אני מדבר על יחסים נשים-גברים בספרי ״אוטיזם, קוסקוס ורוק & רול״.
http://card2all.co.il/book/

כמו כן, תקראו מאמריה של ד״ר רונית דרור-Ronit Dror ומאמריו של פרופסור אריה רטנר.

שמעתם כבר על הספר שלי?