רטלין, פסיכופתיה, ספורט ומה שביניהם.

פסיכופת נסתר במשפחה.

בואו נניח שגילו לכם במפתיע הפרעה נירולוגית כלשהי. קיימים להפרעה זו גם קווי התנהגות ידועים וכמו כן טיפולים תרופתיים או פסיכולוגיים אף הם ידועים.

אך, עד כה, לא היו לכם כל סימנים שהם של ההפרעה ומין הסתם לא קיבלתם שום טיפול (הרי לא ידעתם על ההפרעה).

סיפור זה בידיוק סיפורו של James Fallon, חוקר המוח של פושעים ונוירופיזיולוג ידוע. במהלך מחקר על האונה המצחית והרקתית (אזור במוח הקדמי) וההקשר בין גודלן ותפקודן לפסיכופתיה, התחילו פלדון ואנשי צוותו לצלם בMRI את מוחם של הקרובים שלהם ושלהם עצמם.   יום אחד, החליט להשאר פלדון במעבדה בעת שכולם   חוזרים הביתה. בדרך החוצה, הניח אחד מעמיתיו צילומי MRI רבים על שולחנו של פלדון. בזמן שמבלה לבד, מדפדף חוקר המוח בין הצילומים ומגלה שבאחד מהם יש סימנים מובהקים של פסיכופתיה.

אבל פלדון חייב לחכות עד למחרת כדי לגלות של מי הצילום. כאשר סוף סוף העמית שלו מגיע לעבודה, הוא שואל אותו של מי הMRI. התשובה היממה את שניהם: של פלדון הוא עצמו…..

למעלה צילום "בקרה" של נבדק, ולמטה מוחו של פלדון,
רואים שהפעילות של האזור הקדמי (כהה) פחותה יותר.

השאלה הנשאלת בשלב זה היא איך פלדון, שעל הנייר פסיכופת, גדל, למד, פרח מקצועית ונהיה אזרח נורמטיבי?

חוקר המוח התחיל לגבש עמדה בה נפגשות ביוכימיה והשפעת הסביבה. למעשה פלדון טוען שהמרכיב הביולוגי לא מספיק כדי להגדיר אופיו של אדם ושהדטרמיניזם סביבתי אף הוא, משפיע על התנהגותו.

זה מעניין, זאת אומרת שלחינוך יש השפעה. כמה מפתיע…

ליפני הגילוי, פלדון חשב שגנטיקה קובעת את העתיד. הוא טוען שבדרך כלל "אנשים עם פעילות נמוכה באזור הזה של המוח (אונה מצחית) סוגים חסרי שליטה או סוציופתים".

פלדון מוסיף להסביר שמה שמנע ממנו לפעול כפסיכופת הינו קו התנהגות מסוים:

"עשתי במודע מה שנחשב כדבר נכון לעשות והקפדתי לחשוב יותר על רגשות האחר".

במילים אחרות: אמפטיה, אכפתיות ונמוסים, אף אם הם לא "טבעים"!

אם שילוב הגן של הפסיכופת וארועים אלימים דבר מסוכן, השפעת חינוך נורמטיבית,  כמו שפלדון קיבל, הקפדת על קודי נימוס וחוקי חברה הופכים את הפסיכופת לפרו-חברתי.

עכשיו בואו נעזוב את כותלי מעבדת פלדון למגרשי ספורט.

"מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר".

ב2016, החליט בית הדין לבוררות הספורט (Court of Arbitration for Sport) לפסול את כל המשתתפים הרוסים בטענה שהם לוקחים סמים באופן שיטתי לשיפור בצועיהם. ב1988, בן ג'ונסון הקנדי הפך ל"נפסל המפורסם ביותר" אחרי זכיתו במדלית זהב בריצת   100 מטר (מול קרל לואיס האגדי) בעזרת "חומרים אסורים".

בן ג'ונסון חוצה את קו הסיום, קרל לואיס (ימין) מסתכל עליו, המום.

בין 1999 ו2005 לאנס ארמסטרונג, רוכב האופניים, זכה כ6 פעמים ב "טור דה פראנס" אך התגלה כצורך סמים גם הוא עד כדי שנפסלו כל התארים שלו.

לאנס ארמסטרונג ב"טור בפראנס, לובש את החולצה הצהובה של המוביל בתחרות.

לאור העובדות האלה נשאל שאלה:

למה, אם ה"אני מאמין" האולימפי הוא "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", לא ייעזרו הספורטאים בהתפתחות הרפואה?

הרי אם קיימים חומרים שעוזרים להתאוששות השרירים אחרי מאמץ, או להגדלת מסת השרירים או להמרצת השרירים, למה שלא ישתמשו בהם כדי לרצות את האידאל האולימפי? הרי הרפואה באה לעזור איפה שהטבע לא בירך, היא באה לתקן באופן מלאכותי את המוגבלויות הגנטיות. מה רע בלקחת חומרים לשיפור בצועים?

נכון, השאלה מפריעה…

אז אשאל שאלה אחרת (עוד יותר מעצבנת).

אם לא לגיטימי, לא מוסרי, לא חוקי, לשפר את הביצועים הגופנים בספורט, אם לא ראוי לזלזל במה שנתן הטבע ולעקוף המולד בדרכים מלאכותיות, אז איך ייתכן שילדינו המאובחנים בהפרעות קשב וריכוז הולכים לבית ספר כל יום על תרופות לשיפור ביצועים?

השאלה לא תמימה. על פי מחקר של מומחי מרכז שניידר לרפואת ילדים ומחוז שרון שומרון של הכללית (סקר בו השתתפו כ-121 אלף ילדים ובני נוער בגילאי שש עד 18), בשנת 2007, 3.6% מהילדים בישראל לקחו ריטלין. ב 2011 כבר הוכפל מספרם – ועמד על 7% (כ11% בקרב הילדים היהודים). ב־2014 המריא המספר ל־14.4% על פי נתוני משרד הבריאות (שהוצגו במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת). בין השנים 2007 ל־2013, נרשמה עלייה של יותר מ־300% בייבוא ריטלין וקונצרטה.

אם נכון הדבר שישנה עליית מודעות בבעיית קשב ריכוז, ניתן לתהות אם באמת ישנו צורך ממשי שכל כך הרבה ילדים יקחו ברטלין. נצטט כאן את יו"ר העמותה להתפתחות הילד ד"ר מיטשל שערץ שהגיב למחקר:

"….. מדובר מתוצאות מאוד מדאיגות: "העלייה בילדים צורכי ריטלין בתקופת זמן כל כך קצרה איננה הגיונית. לא סביר שכל כך הרבה ילדים בישראל זקוקים לטיפול תרופתי, גם אם הם סובלים מהפרעת קשב וריכוז. התחושה שלי היא שהיד קלה על המרשם, ועולה חשד שחלק מהרופאים לא עומדים בלחץ שמפעילים עליהם ההורים והמחנכים למצוא פתרונות קלים. ידוע במחקר העולמי כי הריטלין הפך מזמן לתרופה משפרת ביצועים ולא בהכרח לטיפול בהפרעות קשב וריכוז. אני חושש שהתופעה הזו חודרת לעולמם של הילדים עם הגיל שהולך ויורד".

לא אדון ביעילות ריטלין, ייתכן שהתרופה, כמו הסטרואידים שלוקחים כמה ספורטאים, כן מועילה (למרות שמחקר ענק שפורסם בBMJ בעל היוקרה מטיל ספק על כך). אכוון את הדיון למקומות אחרים.

1-מערכת מתאימה?

לטענתי, הדרישה להכניס את כל הילדים לתוך מסגרת אחת מופרכת ומובילה את החברה למצבים פרדוקסלים.

בשם השיווייון שלכל אחד יש זכות לחינוך, מעלימים הבדלים מולדים, חברתיים, במילים אחרות, לא מקבלים את השונה. זה קצת מנוגד….

בספורט ישנן קטגוריות לפי מין (נשים, גברים), לפי משקל (כמו באגרוף למשל), לפי גיל, ואף לפי נכות. החברה עצמה ושוק העבודה מבדילים ביננו: פסיכומטרי, תיכונות, ראיונות עבודה, שכר, מקצוענות, תארים וכו'.

רק בבית ספר, שאמור להיות מקום בו מכינים את האזרח של מחר, מעמידים פנים כאילו לכולנו יש אותו הסיכוי… אבל ברור שאין לנו אותם הסיכוים. גופנית, שכלית, נפשית, חברתית אנו שונים, זה כל היופי שבאנושות.

ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיבים, היו, ליפני המהפכה התעשייתית נכס רב ערך למשפחותיהם. היו קמים מוקדם, עוזרים, מתרוצצים סביב ענייני העסק המשפחתי, עבודה בשדה ועוד.

בעידן שלנו, אותם הילדים מוסגרים שעות על גבי שעות וחסרי מימוש עצמי.

האם ייתכן שמקום אחד בלבד, אחיד כל כך, יכול להיות גם מתאים לרבגוניות של האופיים וגם הכנה לריבוי התחומים ותפקידים שפוגשים בשוק העבודה? הדיון של בתי הספר המקצועים, או העדרם, עדכני מתמיד.

2- חוסר זמן לחנך?

בניגוד לאגדות, למשפחות, בעידן הקפיטליסטי, ולא תמיד זוג, יש יותר זמן לילד כך אומר מחקר של Melissa Milkie ושו' שפורסם ב Journal of Marriage & Family של אפריל 2015 . אם מבחינת כמות הרווחנו זמן, אכות הקשר הדרדרה.

שיעור זמן בילוי שהורים עם ילדיהם לאורך השנים

הילדים שלנו (אנחנו אנו) מבלים הרבה יותר זמן מול מחשב, טלפון, משחק (אקס בוקס וכו') מאשר לבלות יחד עם המשפחה. זמן שיחה, זמן אכות, זמן בו הילד יכול להתבונן בהורה שלו וללמוד ממנו להיות "גדול", פוחתים. פעם, קודי הנמוס, ההתנהגות, המנהגים המשפחתים היו עבורים מסביב לשולחן, או דרך מפגשים לא פורמלים בין כותלי הבית, מקום בו היה עוד אפשר להפגש. עכשיו לכל אחד הפרטיות שלו, הטלוויזיה שלו, המחשב שלו, המרחב שלו. הנרקציסטיות הקפיטליסטית גרמה לקצר תקשורתי בחיק המשפחה. תרבות הארוחות המשפחתיות גם נעלמה לטובת האוכל כל בכל מקום ובכל עת. ארוחה אינה כבר זמן מפגש. מסקר של שירותי בריאות קופת החולים הכללית (2006) ניתן ללמוד כי 40% מהמשפחות הישראליות מקיימות, במקרה הטוב, ארוחה אחת משותפת בשבוע, בדרך כלל בימי שישי. 20% מהמשפחות ויתרו לחלוטין על קיומן של ארוחות משפחתיות משותפות.

פרופסור עמוס רולידר, מומחה בחינוך טוען במהלך ארוחה חולקים חוויות ומעבירים מסרים. תרבות השולחן מאפשרת לפתח כמה תכונות חברתיות. כך לשבת לאכול ביחד זה גם:

ללמד את הילדים מיומנויות שיחה, הקשבה והתעניינות באחר.
לשמוע מהילדים על מצוקות וקשיים שהם חווים מחוץ לבית.
לשוחח על נושאים חינוכיים חשובים במצב רגיעה ולא בעקבות או בזמן אווירה מתוחה ובמצבי משבר.
ללמוד לנהל ויכוח תוך שמירה על תרבות דיבור וכבוד לזולת ואף להתנסות בכך.
לפתח התחשבות ונשיאה משותפת בעול (הכנה, פינוי הכלים וסידור המטבח).
שיעור הגרושין גם מקשה על המצב הרגשי של כמה ילדים ומוביל לאי שקט נפשי שכמובן בא לידי ביטוי בחברה. בישראל, ב2011, 107000 מהמשפחות הן משפחות חד-הוריות (גדלה של 20% לעמת 2000) והן 6% מכלל המשפחות בישראל. בין 2002 ל2014 שיעור הגרושין עלה ב32% כאשר בשנה 2014 כ14000 גרושים נחשבו.

אז אם נכון שיש שיעור מסויים של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, החברה שלנו ומורכבותה לא מאפשרת להעניק להם מה שהם צריכים, או שאנו כבר לא רגילים להעניק להם מה שהם צריכים (נוכחות, סמכות, גבולות, זמן). אז רטלין נשמעת פתרון מאוד נוח.

כבר ציינתי זאת, יעילותה ותועלתה של רטלין לא נושא כאן, כמו שיעילות שסטרואידים או הורמונים לא נושאי בספורט.

אם אני נמוך קומה, האם סביר שארצה לפתוח בקריירה בכדורסל? אם אין לי גמישות כתפיים ובעל דחיסות שרירית גבוהה, האם אהיה אלוף שחייה? אם אני 1.90 האם אוכל לזכות באליפות התעמלות קרקע כלשהי?

כמו שישנם נתונים גופניים, וישנם נתונים קוגניטיביים, ישנם גם מרכיבים רגשיים וכן הלאה. זו עובדה, אנחנו שונים. אז האם אנחנו חייבים למחוק את הבדלים או שמוטב ללמוד להתקיים איתם? הפחתת ההבדלים ושיפור הנתון הטבעי (לא מודבר פה בטיפול, שלמעשה נועד להחזיר את הגוף לנורמה שלו), בצורה כימית, גנטית, יכולים להחשב כאאוגניקה (תפיסה שנוטה לשיפור המין האנושי שלעתים קרובות בהיסטוריה הובילה לבעיות מוסריות).

שוב, אני לא מתנגד לרטלין, למקרים מסוימים ונקודתיים זה פתרון מעולה. אבל האם ראוי לתת לכל ילד מאובחן רטליןולפעמים לתקופה ממושכת? אני חושב שיש לזה השלכות:

-ראשית זה לתת לו תחושה שמי שהוא זה לא בסדר.

-שנית, המסר החברתי הוא שלהשתמש בחומרים כימיים כדי להתעלות על הטבע דבר מקובל. זה נוגד את כל המסרים החינוכיים האחרים.

– לקחית תרופה באופן תמידי מונע מהאדם לגלות את עצמו, לפתח את היכולות להסתגל, למצוא את מה מתאים לו. הרי בהשפעת התרופה, הוא חיי בהשליה שהוא "מתאים". זה נוגד העיקרון הפילוסופי של סוקרטס "הכר את עצמך".

לסיכום:

דרך הדוגמא של פלון גילינו שאפילו אם הנתונים הגנטיים מצביעים על נטייה התנהגותית מסוימת, אסור לשלול את השפעת הסביבה והחינוך. כך גם מוסר ההשכל של הסרט העתידני המרתק גטקה של אנדרו ניקול בו הגיבור (Ethan Hawke), שלא נולד על פי הנדסה גנטית, כפי שנהוג בחברה בה הוא חי, מנסה להיות טייס כנגד הדטרמיניזם הגנטי. כמו כן אם ספורט באופן כללי מעודד כל אחד להשיג השגים על פי הנתונים הטבעיים והנתונים הסביבתיים שלו, ואוסר שימוש בסמים, יש לתהות למה החברה כן מעודדת עזרה כימית למען השגת מטרות. האם הדבר רצוי ומוסרי? השאלה פתוחה. כמו כן יש לחשוב על פתרונות מערכתיים שפחות דוחפים לאחידות האופיים והתנהגויות ויותר לקבלת השונות. המסרים של משרד החינוך למען השיווין לא צריכים לפגוש מערכת שמוחקת את ההבדלים ולא מקבלת את שונה.

ביבליוגרפיה:

Fallon, J. (2013). The Psychopath Inside: A Neuroscientist's Personal Journey into the Dark Side of the Brain, Penguin Group USA.

Fallon, J. How I discovered I have the brain of a psychopath, The Guardian, june 3, 2014.

Milkie, Melissa A., Nomaguchi, Kei M., Denny Kathleen E., “Does the Amount of Time Mothers Spend With Children or Adolescents Matter?” Journal of Marriage & Family 77 (April 2015): 355-72. DOI:10.1111/jomf.12170

Methylphenidate for attention-deficit/hyperactivity disorder in children and adolescents: Cochrane systematic review with meta-analyses and trial sequential analyses of randomised clinical trials BMJ 2015; 351 doi: https://doi.org/10.1136/bmj.h5203 (Published 25 November 2015) BMJ 2015;351:h5203, https://www.bmj.com/content/351/bmj.h5203

תוך 4 שנים: הוכפל מס' הילדים שנוטלים ריטלין, Ynet, ה26.02.2013.

שתפו עם חברים!