תפריט
שלום ותודה.
בני נוער שסיימו תיכון בבית שאן חגגו את סוף הלימודים בהריסת וילה. בני נוער טסו לקפריסין ונעצרו אחרי חשד לאונס קבוצתי. כמובן שלא אני, שטוען שאסור לנו לגבש עמדות לא מנומקות (תראו את הסרטון שלי אחרון) אשחק פה תפקיד של פרקליט. הבעיה היא לא שהם צעירים מכדי לטוס לבד או לחגוג לבד, הרי בגילאים שלהם, הורינו, סבינו לפעמים התחתנו, עבדו או כבר היו הורים…
כולנו התלהמנו על התקרית בקפריסין אך לא שמעתי קול של אדם שמעבר לתקרית שאל למה ילדים מקיימים מין קבוצתי (בהסכמה או לא, זו לא הסוגיה) ולמה בכלל מצלמים את זה. אני לא בא לתאר מצב קטסטרופלי אך בכל אופן מתחשק לי לדבר על החינוך שאנחנו נותנים לילדים.
אנחנו נתפסים כחברה בה הילד הוא מלך. משם מתחיל הנזק אבל לא רק.
מה יש לצפות מילדינו במדינה בה לא אומרים ״תודה״? כי הרי הכול מגיע לך.
מה יש לצפות מילדינו במדינה בה לא אומרים ״שלום״? , כי הרי, מי אתה בכלל?
מה יש לצפות מילדינו במדינה בה לא אומרים ״לא״ לילד? כי אם אומרים לא ברור שלא אוהבים אותם.
מה יש לצפות מילדינו אם מאפשרים להם להסתכל על מבוגרים בגובה עיניים? הרי למה שנכבד מבוגרים?
מה יש לצפות מילדינו במדינה בה נותנים להוריהם לנהל בית ספר? הרי ברור שהפרט מעל הרשויות…
מה יש לצפות מילדינו במדינה בה מרשים לילד להגיד למורה ״מה את רוצה ממני״ בלי שיהיו לזה השלכות? כי מי היא בכלל?!
מה יש לצפות מילדינו במדינה בה זה ספורט לאומי להתווכח עם שוטרים או לקלל נציגי ממשלה (לא משנה מאיזה מפלגה)? הרי כולם מושחתים, כולם עבריינים…
מה יש לצפות מילדינו במדינה בה שומר החוק נחשב ל-״פרייר״? הרי כל אחד מעל החוק.
לפני כמה שבועות פרסמתי משפט של אפלטון:
״כאשר אבות אדישים עם ילדיהם, כאשר בניהם לא מקשיבים לקולם, כאשר מורים רועדים מול תלמידיהם ומעדיפים להחמיא להם, כאשר בסוף צעירים בזים לחוקים מכוון שלא מכירים, מעליהם, בשום סמכות, אז הנה בנעורים וביופי תחילתה של רודנות.״
זה נכתב 400 שנים לפנה״ס אך מצלצל לנו מוכר.
דניאל כהנמן. זוכה פרס נובל, ניהל מחקר השוואתי כדי לדעת מי מהצרפתים או מהאמריקנים נהנה יותר מהורות. האמריקנים מבלים הרבה יותר זמן עם ילדיהם מצרפתים אך נמצא שהם לא מרוצים מההורות שלהם. למה? כי למעשה הזמן שלהם עם ילדיהם לא זמן איכות אלא זמן ״שרות״. מסיעים ילדים, מעסיקים ילדים, משרתים ילדים. אין ״לעשות עם״. לעומתם הצרפתים מקפידים על זמן איכות, של עשייה עם הילד תוך כדי הקפדה על זמן לעצמי ולזמן זוגיות.
עוד ממד נכנס לתודעתם של החוקרים: האמריקנים נהנים פחות מילדיהם מאשר צרפתים כי ילדיהם ״בלתי נסבלים״. כהנמן מציין שכאשר עושים תצפית במסעדה אמריקנית, רואים שכל מבוגר עסוק בלהעסיק או ״לשרת״ ילד. בניגוד אליהם, במסעדות הצרפתיות, המבוגרים מדברים ביניהם והילדים מעסיקים את עצמם ולא מעיזים ״להפריע״ למבוגרים. צרפתים נהנים יותר מהורות כוון שהילדים שלהם מחונכים יותר מאלה של אמריקנים. נשאלה השאלה לזוכה פרס נובל ״האם נעשה מחקר דומה בארץ?״. הוא ענה בצחוק (אולי בציניות) שאילו היה כזה מחקר, הורים אמריקנים היו מרגישים טוב עם עצמם ועם ילדיהם…
אנחנו תופסים את עצמנו, ישראלים, כהורים טובים. יש לתהות…סקר של ה-״כללית שירותי בריאות״ (2006) מלמד כי ב-40% מן המשפחות הישראליות נהוגה (במקרה הטוב) ארוחה אחת משותפת בשבוע, בדרך כלל בימי שישי. 20% מהמשפחות ויתרו לחלוטין על ארוחות משפחתיות משותפות. אכן כן, לכל ילד יש טלפון חכם, יש מחשב, טלוויזיה בחדר. קונים להם הכול כי בעולם הקפיטליסטי ככה מביעים אכפתיות ואהבה. אבל תכלס, אין זמן איכות עם הילדים. ילדינו מופקרים.
ראיתי פוסטים רבים בעקבות התקריות בפעוטונים: ״ לא מפקרים את ילדינו״.
אז אגלה לכם סוד. אכן כן מפקירים את ילדינו. זה מתחיל בגיל 3 חודשים לחייהם, אחרי חופשת הלידה של האימא. פעוט בן 3 חודשים נמסר לאנשים זרים כוון אימא ואבא ״חייבים״ לעבוד כדי לקנות מלא דברים כדי להביע, בצורה קפיטליסטית, את ״אהבתם״ לעצמם ולילדיהם…
יגידו: ״מה לעשות? צריך לעבוד, המדינה יקרה״. אז זהו שזו לא הבעיה. הבעיה היא שבעולם הקפיטליסטי, כל אחד חושב שהכול מגיע לו. תכל״ס כן, הכול מגיע לנו, השאלה העיקרית הינה: ״האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו?״ טלפונים יקרים לכל בני המשפחה, 2 מכוניות, חופשה בחו״ל, בגדים יוקרתיים, מותגים, החלפת רכב, בית במרכז (כאשר יש כל כך הרבה שטחים בצפון ובדרום). עידן ה-״שופוני״… העיקר פוסט מוצלח בפייסבוק או רושם טוב בארוחת ערב עם חברים. אנחנו שמים דגש על צריכה קפיטליסטית תוך כדי שמפקירים זוגיות, הורות, הורים וסבים (שמשאירים לבד או בבית אבות).
איזו דוגמא לילדינו כאשר אהבתנו לא באה לידי ביטוי בזמן בילוי/איכות אלא בכמות דברים שנקנו?
איזו דוגמא כאשר אימא ואבא לא לוקחים דקה לעצמם כדי לטפח זוגיות?
איזו דוגמא כאשר הורות הינה ״שרות״ הילדים והורים מפקירים את עצמם כאישיויות, כבני זוג, כילדים של מישהו, כחברים של אנשים אחרים?
ילדים צריכים כמה דברים:
– לראות הורים מכבדים את עצמם ולוקחים זמן לטפח את עצמם. כך הילד ידע לדאוג לעצמו.
– לראות הורים לוקחים זמן זוגיות, כך הילד ילמד שאדם הוא לא רק דבר אחד (הורה, ילד, בן זוג, עובד, נכד, חבר) אלא עוד כמה דברים. זה ימנע מהילד להיות נרקיסיסט רודן חסר אמפתיה והתחשבות.
– לראות הורים מכבדים את נציגי המדינה (פוליטיקאים, שוטרים, מורים), כי נציגי המדינה מעבר לכך שהם בני אדם ראויים לכבוד, הם מציגים מדינה, מערכת חוקים שבנויה כדי להגן על הפרט תוך כדי שמירה על אינטרסים הכלל.
– לראות הורים אומרים ״לא״ לעצמם ולהם, הילדים, כי כל אדם צריך להיות מודע לגבולות שלו הגופניות, הנפשיות, השכליות, הכלכליות ועוד.
– לראות הורים מחנים טוב את האוטו בין הקווים, כי התנאי להישרדות שלנו הינו חיי חברה ובחיי חברה, כל אזרח אחראי על השני.
אז בקיצור, הכול מתחיל בדברים פשוטים, להגיד ״שלום ותודה״.
״תודה״ כי כאשר אני מודה, אני לא רק מראה הכרה לצד השני, אני פתאום גם מודע יותר שמה שיש לי או מקבל אינו מובן מאליו. וכאשר אני קולט זאת, אני מעריך יותר את מה שיש לי ואני מרוצה ומאושר יותר.
״שלום״ כי נועדנו לחיות ביחד, בלי האחרים, אנחנו כלום, ולדרוש בשלומם, זה גם להבטיח לנו מקום בעולם, בו אנחנו מוגנים, מוערכים…חיים.
אז שלום, ותודה.