הקדמתי עם פוסט השבוע. תרשו לי, יש לי סיבה טובה.
אתמול, א׳ בתשרי, ראש השנה, אמרו, אשתי האהובה, כהרגלה פינקה אותי. אבל הפעם לא בקפה משובח, לא ב-אינג׳רה, לא בחיבוק כמו שרק היא יודעת לחבק אותי אלא בתינוק. בן זכר.
לא העלנו תמונות של הריונה ולא דיברתי על זה בכלל, כי אם זה נכון שאני מדען, אני נשאר גם צפון אפריקאי פרימיטיבי עם אמונות טפלות. אז נגד העין הרעה, לא ראיתם עד כמה אמרו הייתה יפה גם בהריון.
למה להביא ילד?
אם אתם עוקבים אחרי, אתם יודעים שאני מתמחה בקבלת החלטות ושבחיי האישיים סוגיית קבלת החלטות משונה. מכוון שאני מתקשה עם רגש (אני אוטיסט pdd-nos וזה אחד הקשיים שלי), אני תמיד בורח למדע ולמספרים…

״אבל מה, גם להבאת ילדים אתה ככה מורדוך?״
כן…
כתבתי רבות על סוגית הבאת ילדים, כולל בספר שלי (הנה קישור אליו https://mordibenhamou.com/book/).
מדהים אותי שלהחלטה הכי חשובה בחיינו, אנו מסתמכים רק על רגש או לחץ חברתי…
יש לי גם תיאוריה כזו שבעידן שלנו ולראשונה בתולדות האנושות, ילדים חסרי תועלת.
פעם היו מביאים ילדים כדי לעבד את האדמה עם ההורים, ללקט, לצוד, לעזור לגדל ילדים אחרים, הביאו בני זקונים שיהיו לעזרה להורים הקשישים.
כמו כן, תמותת הילדים, עד החסונים והבנת תופעת החיידקים ובקטריות, הייתה נוראית, אז הביאו הרבה ילדים בתקווה שכמה ישרדו ויעזרו לחיי המשפחה-קהילה.
אז אם אין בילדים תועלת אז למה להמשיך להביא אותם ?
כי אנחנו חיות ועמוק בתוכנו ישנו צורך אבולוציוני להעביר את הגנים האלה, להישרדות הזן.
גם נרקיסיסטיות גורמת לנו להביא ילדים .
וכמובן לחץ חברתי. דווקא מזה נזהרתי הכי הרבה…
לא רציתי סתם להביא ילד כי המשפחה או העמיתים לעבודה אומרים מיד לאחר החתונה ״נו, יאללה!״ כאילו הם עומדים לעשות לכם בייביסיטר ולממן בעצמם את הילד.

היה לי חשק לילד אבל היו לי הרבה שאלות וחששות…
– למה?
– האם זה הנרקיסיסטיות שלי לא משחקת תפקיד מכריע פה ?
– האם זה מלחץ חברתי, כי כולם עושים את זה?
– האם אני מוכן לזה?
היו לי פחדים…
בשנים אחרונות, פעם הראשונה בחיי, אני מאוזן רגשית, חברתית, נפשית…
אז פחדתי שלהכניס עוד מרכיב, תינוק, אל תוך משוואת חיי יוציא אותי מאיזון.
פחדתי שלא אמצא את עצמי בין התינוק ו-אמרו. פחדתי שלא יהיו יותר ארוחות בוקר רומנטיות, הליכות יד ביד, יציאות ספונטניות…
פחדתי שמבחינה חושית ורגשית לא אעמוד בזה.
האוטיזם שלי ובעיית וויסות החושים הכלולה בו, גרמה לי לסבול ולגרום לסבל. רעש, אי סדר, הפרעות שינה, צעקות, בכי… איך אני אוכל להתמודד עם זה.
אז שיתפתי את אמרו. היא הייתה כנה. היא אמרה שאני חשוב לה, שזוגיות זה חשוב לה ושהיא תשתדל (נשתדל) גם עם תינוק לשמור עלינו.
התייעצתי עם חברים מנוסים (Noam Hargol Burg אין עליך!) ועם המטפלים שלי.
הגעתי למסקנה שאני רוצה ממש ילד, מסיבות טובות, אבל שלבד, לא נצליח.

אכן, איך נביא ילד בעולם בו אנשים לא מקדשים יחסים בין אישיים, לא את המשפחה (פרסמתי מחקרים מדאיגים על כמות הארוחות המשפחתיות בארץ), איך נביא ילד במדינה בה זקנים מתים לבד או בבתי אבות, בעידן בו קריירה באה על חשבון זוגיות וגידול ילדים, בתקופה בה מביאים ילד ובגיל 3 חודשים מוסרים אותו לאנשים זרים.
אני לא אביא ילד בתנאים הללו!
אבל יש משהו שלא לקחתי בחשבון: אשתי ומשפחתה….
אמרו אתיופית, ואתיופים עדיין לא נכנעו לדיקטט (תכתיב) של החברה הקפיטליסטית בה פולחן האגו והכסף על קדמת הבמה.
ידעתי שלבד לא נצליח אבל לא רציתי לקבוע למשפחתה של אמרו עובדה בשטח. אז לבקשתי, אמרו כינסה את משפחתה (לא הייתי שם כי יותר מ-4 אנשים בחדר זה מלחיץ אותי) ושם שיתפה את בני המשפחה בתהיות שלנו, בקשיים שלי (שהם מכירים) ושלא נכפה עליהם ילד.
תשובתה הייתה פשוטה: ״מה שאנחנו כבר עושים עבור ילדינו, אחייננו ונכדינו, גם נעשה למענכם והתינוק החדש״.
אמרו התרגשה עד דמעות כשסיפרה וכך, עם הסכמת המשפחה וכמה תשובות לשאלותיי, הבנו שאנחנו ערוכים להביא ילד בתנאים סביבתיים, כלכליים, רגשיים טובים.
כמובן שיהיו קשיים, תהיות, שאלות… גידול ילדים זה לא קל. אבל את הילד הזה, הבאנו לעולם במודע, אחרי שיקולים וחשיבה, מוכנים.

ברוך הבא לעולם תינוק שלי, שלנו.

אני אבא!

שלכם,
מורדי.